אולי זה בהשפעת יום כיפור המתקרב, איני יודעת, אבל לאחרונה חושבת לא מעט על התכונות האנושיות- להעליב ולהיעלב.
שתיהן מתוך בחירה .
הבחירה להעליב אחר,ליצור אצלו תחושת עלבון והשפלה נובעת תמיד ממקום נמוך שהמעליב מצוי בו ורוצה לפצות עצמו על תחושות קשות כמו: חווית איום, ביטול, השפלה וכו'. ממש כמו במשחק נדנדה.. כדי להרים את עצמי , אני חייב להוריד את האחר אלא שהצורך הזה, להעליב, מעמיד מולנו מראה בה הבבואה שלנו נראית רע מאד. אנחנו רואים בה אדם שנפשו הושחתה ומסוגל להרע. במקרה הטוב הבבואה מולידה בנו תחושות אשמה המאפשרות תיקון וזיכוך. במקרה הפחות טוב ולאורך זמן, אנחנו נתפסים בעיני הסביבה ובעיני עצמנו כאנשים פוגעניים שלא נעים להיות בסביבתם. שהרי ברור לכולנו שיש דרכים מכבדות להעמיד אנשים על טעויותיהם באופן בו נתקוף את המעשה- בלי לתקוף את העושה.
אבל היום רוצה להתמקד דווקא בבחירה להיעלב.
מדוע אנחנו נעלבים , וממי?
העלבון הוא סוג של מנגנון הגנה, רגש טבעי, המתריע על הפרת איזון ביני ובין המעליב, אשר נתפס בעיני כמי שמנסה לבטל או להשפיל אותי.
העלבון מעורר אותי לבחור איזו מבין הפעולות לנקוט מולו , (להתרחק, להשיב, לחייך, להתנתק, לבכות וכו'..
העלבון מופיע בכפוף לשני מרכיבים: בנאמר ובאומר.
בנאמר- עפ"י רוב אם לאמירה המעליבה יש "הד פנימי" אצלי ובכך אני מקבלת אישור לתכונה שאיני אוהבת בעצמי- אני נעלבת.
באומר- רק מי שדעתו עלינו חשובה לנו , שמהווה מקור סמכות או שאהבתו/ הערכתו חשובים לבנייה וההתפתחות שלנו (הורה, מעביד, מורה, בן/בת זוג, חבר ) יוכל להעליב אותנו.
העלבה נתפסת על ידנו כערעור על הערכה , אהבה ואמונה של האחר בנו וביכולת שלנו ויוצר בנו תחושת בלבול וחוסר ביטחון , לכן אנו נעלבים.
אדם החשוף לעלבונות עלול במשך הזמן להאמין שאכן הוא חסר ערך. אך אם נזכור את נקודת המוצא של המעליב , אולי נצליח לעמעם את תחושת העלבון .מבין שזה שלו, מעולמו.
מוזר ככל שזה יישמע, אנחנו נותנים לו את הכח להעליב אותנו.באותה מידה, יכולים לקחתו חזרה.
כאמור טבעי להיעלב.
היחידים בעיניי שאסור לנו להיעלב מהם, הם אלה שאנחנו מייחסים להם את החשיבות הגדולה ביותר- הילדים שלנו.
באופן טכעי, כאשר אנו חשים עלבון, אנחנו מתרכזים בעצמנו, איך להחזיר, לבכות, להעמיד פנים ש"זה לא מזיז לנו" וכו'..
המעליב הופך לסוג של יריב (זמני או תמידי) שאנו צריכים להתגונן מפניו או לתקוף אותו.
הורים הנעלבים מילדיהם יתקשו להבין מה הילד מנסה להגיד להם באמירה המעליבה, ומדוע הוא אומר זאת? (מצוקה, תחושת קיפוח, צורך בגבולות וכו' ) ומכאן גם היכולת להושיט לו את העזרה לה הוא זקוק באותו רגע , הופכת מוגבלת. מה שהופך לכדור שלג של מצוקה- עלבון- תגובה חריפה- מצוקה- עלבון וחוזר חלילה..
אז מעבר למשמעות היהודית של יום כיפור, זו הזדמנות טובה לבדוק עם עצמנו את נטיותינו להעליב או למהר להיעלב.
ולתקן.
אז סליחה מכל אלה שבחרתי להעליב
ובוחרת לסלוח לכל מי שהעליב.
שנה טובה, שנת אחווה ורעות..:-).
