אשמתי הנאמנה….
הבוקר הייתי מנומנמת קצת ולא נפרדתי מהבת שלי מספיק בחום… גם מזמן לא כתבתי וגם בגלל זה אני קצת מרגישה אשמה… האמת היא שלא קשה למצוא סיבות כדי לחוש רגשות אשם. אנחנו מאמצים אותן אל לבנו בחום, בבחינת "האשם תמיד" היום אני רוצה להתמקד בתחושת אשמה בהורות. זו שלא מרפה עוד בשלב ההיריון. יוצאת לעולם יחד עם הילוד ומתפתחת הרבה מהר יותר ממנו… שק אשמה שמתמלא ועדיין יש בו תמיד מקום… כעסתי מדי, לא הקשבתי, לא התפעלתי מהציור, לא הבעתי גאווה, חיפפתי בארוחה, הוא עצוב בגללי, לא משקיע בגללי, אולי הקריירה חשובה לי מדי, ואיך בכלל העזתי לצאת לנופש?? וללכת לחוג כל שבוע? כל שבוע?? אז אחרי שגידלתי חמישה ילדים (ועשיתי טעויות) רוצה להציע לכם להניח לאשמה. היא לא עוזרת! נהפוך הוא. אשמה היא רגש שקשה מאד לשאת אותו ומהר מאד אנחנו כועסים על מי שגורם לנו להרגיש כך (הילד) כי יותר קל לכעוס, מאשר לשאת אשמה ומבלי משים, הכעס מוליד יחס שלילי כלפיו. מעגל סגור בו שבויים אנחנו והילדים. אז הרעיון שאני רוצה להציע הוא פשוט. חשוב לזכור שבכל רגע נתון אנחנו עושים בחירות, בכפוף למצב הרגשי בו אנחנו נתונים -נכון לאותו רגע -העייפות, הבוס הקרציה.. הרעב, המצב הכלכלי, הבעל מאחר, האשה מנדנדת, הניסיון, ההיסטוריה, הידע.. ומה לא? השפיטה שלנו את עצמנו באה לאחר מכן, לאחר שחלק מהגורמים שהביאו אותנו לידי אשמה, השתנו ואינם, כבר לא עייפים .
אנרגיות שליליות הן אצל ההורה והן אצל הילד
נרגענו. זהו מנוע לא יעיל, היוצר אנרגיות שליליות הן אצל ההורה והן אצל הילד. לכן חשוב לשנות גישה ובעיקר להתפייס עם עצמנו. לדעת ולשנן שקיבלתי על עצמי את התפקיד הקשה ביותר בעולם! להיות הורה. ..Full time job, והיום, בהתחשב במכלול שהיה בו, עשיתי את הכי טוב שיכולתי. שאפו לי! אני אמא טובה, אני אבא טוב. מחר, למען הילד המדהים הזה ולמעני עצמי, אשתכלל אפילו יותר. ההורות שלנו מגדירה אותנו הרבה יותר מכל פרמטר אחר נזכור שהורים הם ילדים שבגרו, וגם הם כמו ילדים צומחים ומתעצמים ממקום חיובי. לא לעורר אשמה בילדים ולא להרגיש אשמים. רק לרצות לשכלל מיומנויות, ללמוד, להוציא מעצמנו את המיטב, למנף עצמנו למקום גבוה מהנה ומספק יותר. בהצלחה והנאה לכולנו.
